החלטה בתיק בש"פ 7953/13

           ערר על החלטה מיום 31.10.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתנה על-ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן בתיק מ"ת 7267-10-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.        נגד העורר, יליד 1968, הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) ולפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); מעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) בצירוף 345(א)(1) לחוק); מעשי פזיזות ורשלנות (לפי סעיף 388(8) לחוק); איומים (לפי סעיף 192 לחוק); תקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיף 380 לחוק); הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(א) לחוק); והפרת צו פיקוח (לפי סעיף 22(א) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה)).

           יצוין שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום, העורר היה נתון תחת צו פיקוח לפי חוק ההגנה (תפ"ח 736/04), לפיו נאסר עליו לשהות ביחידות עם קטינות אלא בנוכחות בגיר המודע להגבלה.

           על-פי המתואר בכתב האישום, במועד שאינו ידוע, לקראת סוף חודש יולי 2013, פגש העורר את המתלוננת, ילידת 1996, ואת חברתה, ילידת 1997, והציע להן לצאת עמו ועם חברו לפאב. השתיים נענו להזמנת העורר, המתלוננת הציגה את עצמה כבת 18 והחברה הציגה עצמה כבת 17. בתום הבילוי, מסרה המתלוננת לידי העורר את מספר הטלפון הנייד שלה.

           בתמצית יתואר, כי במספר הזדמנויות לאחר פגישתם הראשונה, הגיעה המתלוננת לביתו של העורר. בביתו, השקה העורר את המתלוננת באלכוהול, ובשתי הזדמנויות אף מסר למתלוננת קובייה העשויה מחומר שטיבו אינו ידוע למאשימה, והורה לה להכניסה לפיה. לאחר מכן, החדיר העורר את איבר מינו לאיבר מינה בעת שהייתה במצב המונע ממנה להסכים למעשיו. בשתי הזדמנויות נוספות, התקשר העורר למתלוננת ואיים עליה כי היא "חייבת" להגיע לביתו. בעקבות פניית העורר, הגיעה המתלוננת לביתו, שם החדיר העורר את איבר מינו לאיבר מינה וביצע בה מעשה סדום. באירוע אחר, כשבוע עובר ליום 24.9.2013, הוביל העורר את המתלוננת למקום שאינו ידוע למשיבה, נישק אותה בניגוד לרצונה והכריח אותה לקיים מין אוראלי. עוד מתואר כי ביום 23.9.2013, בתגובה לכך שאחד מחבריה של המתלוננת התקשר אליה, הכה העורר את המתלוננת וכתוצאה מהתקיפה דיממה המתלוננת בפיה והחלה לבכות. עוברי אורח שנכחו באזור הזמינו משטרה. בעודו יושב בניידת משטרה שלח העורר למתלוננת מסרונים בהם כתב "הכול טוב תעזבי שטויות" ו-"בטח רוצים לשכנע אותך להגיש תלונה סתם אל תבכמי" [כך במקור - צ.ז].

הליכי המעצר

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, לה נעתר בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 31.10.2013. לעניין קיומן של ראיות לכאורה, עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו על הגרסאות שמסרה המתלוננת במשטרה, ועל כך שלאחר הגשת כתב האישום והגשת הבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, חזרה בה המתלוננת מדבריה וביקשה לבטל את תלונתה נגד העורר. בית המשפט ציין כי בעקבות הדברים האמורים, נגבתה מהמתלוננת הודעה נוספת. בהודעה זו נרשם מפי המתלוננת כי הדברים שסיפרה במשטרה נכונים ובהודעה אחרת הוסיפה כי המשיב איים עליה באמצעות חברו. בית המשפט קבע, כי עיון בגרסאות המתלוננת מעלה שהעורר אנס לכאורה את המתלוננת מספר פעמים וביצע בה מעשה סדום. עוד נקבע, כי חזרתה של המתלוננת מגרסתה הראשונית מהווה דפוס התנהגות אופייני למתלוננות בעבירות מסוג זה. הוחלט, כי לגבי חלק מהמעשים ניתן לקבוע שקיימות ראיות לכאורה, ולגבי חלק מהאירועים ישנו כרסום כלשהו אשר יתברר במהלך המשפט. בית המשפט ציין, כי חברתה של המתלוננת העידה על דברים שמסרה המתלוננת "בזמן אמת" ויש בכך תמיכה לגרסתה המקורית של המתלוננת. אשר להפרת צו הפיקוח, בית המשפט קבע כי לעניין אישום בעבירה זו קיים כרסום בראיות לכאורה, אך נוכח חומרת המעשים בכללותם משקלה של השאלה האם הייתה הפרה של הצו אם לאו, אינו רב.

           לעניין עילות המעצר וחלופת המעצר, נקבע כי קיימת עילת מסוכנות ואין חלופה שיש בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. בית המשפט ביסס קביעתו על מספר נימוקים: העבירות המיוחסות לעורר מקימות חשש כי הוא יחזור על מעשיו כלפי המתלוננת ונשים אחרות; כמו כן, לעורר עבר פלילי, הכולל הרשעה בבעילת קטינה מתחת לגיל 16 ומעשה סדום בקטין, עבירות רכוש ועבירות סמים והעורר נידון למאסר בגין עבירות אלה. נקבע גם, שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום דנן בוצעו כחודש וחצי לאחר ששוחרר ממאסר של 20 חודשים, אך לא היה בכך כדי להרתיעו מלשוב ולבצע עבירות מין.

הערר

3.        לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי קיימות ראיות לכאורה בדבר ביצוע המעשים המיוחסים לו. לעניין זה נטען כי יחסי המין שקיים עם המתלוננת היו בהסכמה מלאה, וכי יש באמירות המתלוננת, לפיהן חששה מאמה ועל-כן מסרה את גרסתה הראשונית ושתיאור המעשים נעשה תוך הגזמה, כדי לכרסם באופן משמעותי במשקל הראיות. עוד נטען, כי חששה של המתלוננת מאמה והבושה שחשה על כך שלא שמרה על בתוליה הם שהביאו אותה לומר כי המעשים בוצעו בכוח. העורר הדגיש כי לאורך כל הדרך סבר שהמתלוננת בגירה והמתלוננת אף אישרה בהודעותיה כי כך הציגה עצמה בפניו. לטענת העורר, גילויים של פגמים וסתירות בחומרי החקירה המחליש את עוצמת הראיות לכאורה, מהווה שיקול לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר. בשולי הדברים, ציין העורר, כי אף המתלוננת מבקשת שלא יישאר במעצר מאחורי סורג ובריח.

תגובת המשיבה

4.        באת-כוח המשיבה, טענה מנגד, כי אין ממש בטענתו של העורר כי מדובר בתלונה כוזבת, וזאת בשל כמה נימוקים: ראשית, נטען כי יש ליתן משקל להודעות הראשונות של המתלוננת. שנית, נטען כי אמה של המתלוננת לא ידעה עובר למועד מסירת ההודעה הראשונה על קיום יחסי המין, כך שהטענה כי מדובר בעלילה בשל החשש של המתלוננת מאמה אינה יכולה לעמוד. שלישית, נטען כי אופן הגשת התלונה מצביע על כך שלא מדובר בעלילה, שכן התלונה הוגשה רק לאחר שעוברי אורח אשר ראו כי העורר מכה את המתלוננת הזמינו משטרה. מכאן שאין זו תלונה שאת הגשתה יזמה המתלוננת לשם השגת מטרות שונות. רביעית, נטען כי המתלוננת חוששת מהעורר, וכראיה לכך צוין כי בחקירה שהתקיימה לאחר החזרה, כביכול, מהתלונה, מסרה המתלוננת שחבר של העורר איים שיפגע בה. אשר להפרת צו הפיקוח, נטען כי באחת ההודעות נאמר שהעורר חגג למתלוננת יום הולדת 18, דהיינו, בתחילת הקשר העורר ידע כי המתלוננת קטינה. המשיבה הדגישה עוד את עברו הפלילי של העורר ואת העובדה כי העורר ביצע את המיוחס לו סמוך לאחר ששוחרר ממאסר.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון בהודעת הערר ובחומר שצורף לה, ולאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיענות לערר.

6.        לעניין קיומן של ראיות לכאורה, הלכה היא כי לצורך בחינת קיומן על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות שנאסף מבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לשאלות של מהימנות עדים או למשקלן של העדויות, אלא אם כן התרשם כי מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין (ראו, למשל: בש"פ 2201/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (27.3.2011)). יודגש, כי להבדיל מהשופט הדן באישומים לגופם אשר צריך להשתכנע שמכלול הראיות מוכיח מעבר לכל ספק סביר את האשמה המיוחסת לנאשם, הרי שבהליך המעצר בוחנים קיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 3625/97 מדינת ישראל נ' אלגרבלי, פסקה 5 (18.6.1997); בש"פ 3674/03 אברמנטו נ' מדינת ישראל (4.5.2003)).

7.        אכן, כטענת העורר, ככל שעוצמת הראיות הלכאוריות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה מעורר ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר (וראו: בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (8.8.2011)). ואולם, בית משפט זה פסק לא אחת כי חזרתו של עד תביעה מן הגרסה שמסר במשטרה אינה משמיטה מניה וביה את גרסתו הראשונית באופן המצדיק שחרורו של הנאשם, ועל אף החזרה קיימת האפשרות כי יימצא שהנאשם ביצע את המיוחס לו (ראו: בש"פ 2952/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (6.5.2013)). הדברים נכונים במיוחד ביחס לעבירות מין, שבשל לחצים פנימיים וחיצוניים מתלוננות חוזרות בהן לעיתים מגרסתן הראשונית (ראו: בש"פ 6224/12 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2012); בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (11.3.2010)). מכל מקום, המשקל שיש ליתן לחזרת המתלוננת יינתן על-ידי בית המשפט שבפניו מתנהל התיק העיקרי ולא על-ידי שופט המעצרים (ראו: בש"פ 4536/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.6.2010)).

8.        בענייננו, נגבו מהמתלוננת מספר הודעות במשטרה טרם בקשתה לחזור בה מהתלונה, מהן עולה כי במספר הזדמנויות העורר קיים עמה יחסי מין כשהייתה במצב בו לא היתה יכולה להינתן על-ידה הסכמה חופשית לכך. אף בהודעת המתלוננת לאחר שחזרה בה מהתלונה, אמרה כי "אני לא הייתי במצב שיכולתי להתנגד למעשים שלו או שהייתי שתויה או שקצת פחדתי", ו"אני הייתי שתויה באופוריה ולא הייתי יודעת מה אני עושה". קיימת בחומר הראיות אינדיקציה לכך שהסכמת המתלוננת ליחסי המין שהעורר קיים עמה, לא היתה חופשית, הן בשל פחדה מהעורר, הן בשל חומר שנתן בפיה והכריח אותה למצוץ אותו. המתלוננת מתארת בהודעותיה את ההשפעה הפיזית והנפשית שהיתה לאותו חומר. יש בכך אף לחזק את החשש מפני המסוכנות הנשקפת מהעורר.

9.        יתרה מכך, למרות שביקשה לבטל את התלונה, המתלוננת דבקה בגרסתה כי הדברים שאמרה במשטרה הם אמת. לשאלת החוקר מדוע אמרה לפרקליטה ששיקרה (המתלוננת הגיעה לדיון בעניינו של העורר ופנתה לפרקליטה שהופיעה מטעם המשיבה), השיבה המתלוננת: "המטרה שלי שהוא לא יישב בכלא ובגלל זה אמרתי לה ששיקרתי" (הודעה מיום 29.10.2013). כמו כן, עיון בהודעות שנגבו מהמתלוננת מעלה כי עמדתה המאוחרת נבעה לכאורה מלחצים ואיומים שהופעלו כלפיה. כאמור, לאחר החזרה נחקרה המתלוננת תחת אזהרה, ובאותה הודעה מסרה כי "בוא נגיד הוא כן איים עליי דרך חבר שלו ... והוא אמר לי שזה יהיה על המצפון שלי שהוא יישב בבית הסוהר ושהוא ישבור לי את העצמות והוא מאוד כועס". בסיום הדברים הוסיפה המתלוננת כי: "עכשיו אחרי כל המצב הזה אני לא חושבת שהייתי צריכה לעשות את זה. להגיד לפרקליטה מה שאמרתי ואני מתחרטת שהיום הלכתי לבית המשפט כי בעצם שיקרתי ועצם המחשבה שהוא בכלא ומה יהיה אחרי זה מפחיד אותי". על פחדה של המתלוננת מהעורר מסרה גם עדת ראיה לאירוע האלים שבמהלכו תקף העורר את המתלוננת, מה שהוביל להגעת המשטרה. דברים אלה מפחיתים מאוד, לפחות לעת הזו, ממשקל הגרסה המאוחרת של המתלוננת ולפיכך איני סבור שיש בכוחם ליצור כרסום של ממש במשקל הגרסה המקורית. לכך יש להוסיף, כי גרסה מקורית זו נמסרה רק לאחר שעוברי אורח הזעיקו את המשטרה כשנוכחו שהעורר מכה את המתלוננת. כלומר, הגעת המתלוננת למשטרה לא באה ביוזמתה-שלה. נתון זה אף עומד בסתירה לטענת העורר לפיה התלונה הוגשה במגמה להגן על המתלוננת מפני תגובת אמה על אובדן תומתה.